"הדמות שנעלמה מהבגד שבציורי, היא אני, שמופיעה בלבוש חדש.השתמשתי בציור כדי לצאת מעורי, מהסטודיו התחום אל המרחב הפתוח. להתעטף בו כדי להפיג את חמיצותה של הבדידות, להקהות דקירתה. תחת העור משכבר הימים אני עוטה אור חדש, שחודר לתוכי אך לא דוחק דבר תחתיו."
עמית רונן, על סדרת עבודותיה.
סידרת עבודותיה של עמית רונן, אשר הוצגה בתערוכתה 'הכל תלוי', בחודש ספטמבר 2014, בבית האמנים, תל אביב, צוירה על ידה בשנים 2012-2014. בסדרה זו, העוסקת בבגד ככסות ודימוי, מטשטשת רונן את גבולות הבגד ומטמיעה אותו בנוף הציור.
ציורי הנופים שייצרה באותה עת, היו ביטוי למצבה הנפשי. הבגדים שציירה היו נמשל לעורה, אותו רצתה להשיל מעצמה, כמו נשל של נחש. היא ביקשה להיפרד מהגוף הכובל והמגביל ולצאת למרחב הפתוח. בנוסף, עוסקת רונן בציורי הסדרה גם ב"תעתוע" שבציור. באמצעות עיוות הקומפוזיציה הציורית, יחס לא מקובל בין עצמים, כמו גם שימוש "לא תקין" בפרספקטיבה, שבה העצם הרחוק – גדול, והקרוב – קטן, דרך שבירת מוסכמות, קריאת תיגר לגבולות וטשטושם לכדי תעתוע, כמו השביל שברקע הנוף, שמתברר כתפר במעיל והיער המפורט שהוא בעצם הדפס על בגד, כל אלה מעסיקים אותה בציוריה. בעזרת שבירת סימטריה והמשכיות בנוף שבצידי הבגד, לפעמים ביטול הנוף באחד הצדדים, מובילה רונן את המתבונן 'ללא חשוב', לכאורה. 'ללא רלוונטי', כביכול. היא עושב זאת דרך תאורה המדגישה את אפלת המסתורין, כדי להאיר את החשוב ביותר – זה הרגשי הסמוי מן העין, בתאורה על המעיל ובו זמנית מתוכו. רונן מוציאה את הצופה מאזור הנוחות, כדי ליצור בו טרדה ובלבול שיגרמו לו כמקווה לשאול שאלות ולחוש את הרגש שמעבר לתשובות.
עמית אקרמן רונן:
1956- נולדה בקיבוץ לוחמי הגטאות.
1976-1974- לימודים במכון לאמנות בבת- ים.
1982-1978- בוגרת האקדמיה לאמנות בצלאל.
1980-1982- זכתה בפרסים: פרס בלומנטל ופרס שפירא,
באקדמיה לאמנות, בצלאל.
1982-1993 – מורה לפיסול במדרשה למורים לאמנות, רמה"ש.
1989-1993- ראש המחלקה לפיסול במדרשה למורים לאמנות, רמה"ש.
תערוכות:
1983- גלריה שנער, תל אביב.
1988- גלריה בוגרשוב, תל אביב.
1999- גלריה שי דנון, תל אביב.
2001- הגלריה בצוותא, תל אביב.
